מכירים את זה שאתם מתרגלים לאנשים שלידכם כל כך עד שאתם כבר לא מעריכים את הנוכחות שלהם, אבל פתאום כשהם חסרים זה ממש מורגש? סבא או סבתא שנפטרו, אח או אחות שהתגייסו לצבא, חבר או חברה שעברו לעיר אחרת.

‍

מכירים את זה שמישהו כל הזמן צועק עליכם או מעיר לכם ומתישהו כבר נמאס לכם ואתם מפסיקים להתייחס או מפסיקים בכלל לשמוע?

‍

מכירים את זה שאתם שומעים שפה חדשה ואתם לא בטוחים איפה נגמרת מילה אחת ומתחילה מילה אחרת? או אפילו בתור תינוקות ופעוטות, איך אנחנו יודעים מה הרווח בין הצלילים ומתי הוא אמור לבוא?

‍

מכירים את זה שאתם אוכלים גלידה והלשון הופכת להיות כל כך קרה שאתם כבר לא מרגישים את הטעם?

‍

גדלתי בגליל העליון, אזור יפהפה שכולם אוהבים לטייל בו. עזבתי בשנות ה-20 שלי וגרתי במקומות אחרים, ובגיל 30 חזרתי לגור שם. הנוף לא השתנה. מה כן השתנה? ההערכה שלי לעובדה שאני קם בבוקר לנוף כזה.

באותה צורה בה המוסיקה תלויה ברווחים בין התווים, ובדומה לפתגם הידוע "מרוב עצים לא רואים את היער", לפעמים הגוף או המוח שלנו זקוקים להפסקה.

ההפסקה יכולה להיות שינה, או נמנום, היא גם יכולה להיות שעה בלי הטלפון או יום בלי אימונים או שבוע בלי המשפחה.

‍

הגעגוע ברמה המנטלית והמנוחה ברמה הפיזית יעזרו להבין את החשיבות של מה שחסר ויעזרו לחזור לעשייה בכוחות מחודשים.