עמוס טברסקי היה פסיכולוג מהמבריקים בעולם והעבודה שלו עם דניאל כהנמן הפכה את שניהם לשם שנמצא בכל מקום שמכבד קבלת החלטות איכותית.
אנשים היו מתארים אותו כמישהו שלא נהנה במיוחד מנורמות חברתיות, אפילו במשפחתו שלו. הוא היה מבריז ממפגשים משפחתיים, אלא אם אהב את המקום בו נפגשו ואז היה בא.
הוא ניסה להימנע ככל האפשר מישיבות הנהלה. "אלה שאוהבים את זה, זה מה שהם אוהבים..."
הוא לא נחשב אדם נחמד, ועיני-התכלת שלו התרוצצו כמו משוגעות כשדיברו אליו. הם חשבו שזה אומר שהוא לא מקשיב, כאשר למעשה הוא הקשיב יותר-מדי-טוב...
עוד על טברסקי ועל כהנמן מתוך הספר על השותפות ביניהם - ענן של אפשרויות. לחצו כאן.
דוקטור האוס הוא דמות טלוויזיונית שכולנו מכירים מתחום כזה או אחר בחיינו.
הוא יודע שהוא צודק (או לפחות, חושב שהוא צודק, כי איך אפשר בכלל להתהלך בעולם במחשבה שאתה טועה...) והוא לא מאמין בלשקר. הוא טוען שכולם משקרים ולכן אין טעם לדבר איתם, גם אם זה כדי לנסות לעזור להם לפתור מצב בריאותי מסכן חיים. הוא עצמו לא משקר, מה שכמובן הופך אותו להיות אדם לא נחמד.
כריס פול הוא שחקן כדורסל מהטובים ששיחקו אי פעם בעמדת הרכז.
אחד המאמנים שלו סיפר פעם:
"להיות כוכב זה עניין של מעגלים. כריס שיחק מספיק זמן כדי להפוך להיות האיש הרע." פול מעולם לא השתנה, רק התפיסה של אנשים אחרים אותו השתנתה.
"אם הוא היה נחמד, אני לא חושב שהוא היה יכול להיכנס לליגה. הוא תמיד היה בעל אש פנימית שיכולה לשרוף את העולם, אבל היה אורז את זה באריזה של נימוס."
מלקולם גלדוול, מהסופרים האהובים עליי, כתב פעם על אנשים "קשים" שהתפיסה שלנו אותם היא בעלת שתי משמעויות.
יש אנשים שהם קשים אבל בנוגע למשימה.
הם לוקחים את התפקיד שלהם כל כך ברצינות, הם מונעים מתוך דחף לעשות את הדברים בצורה מושלמת, והם מרגישים כמו עול עבור אנשים אחרים.
יש אנשים שהם קשים אבל בנוגע לאנשים אחרים. הם מנסים בכוונה לעצבן אותך.
העומס על הסובבים אותם יכול להרגיש אותו הדבר, אבל הגורם לעומס או ההשלכות שלו שונים לחלוטין בין שני הסוגים.
אתה יכול להיות רופא פנטסטי שמשיג תוצאות עבור המטופלים שלך או מאמנת כדורגל נהדרת שמקדמת שחקניות ומשיגה תארים על המגרש, ולהיות אדם קשה.
כמעט יהיה בלתי אפשרי להשיג תוצאות אם אנשים לא יתנו לך לטפל בהם או לאמן אותם כי אתה מתנהג בצורה שפוגעת בהם - רגשית, מנטלית או פיזית.
אנחנו יכולים להיות מוקפים באנשים נחמדים ולא להתקדם לשום מקום.
עוד ממלקולם גלדוול - בלחיצה כאן.
ולבסוף, סיפור שאני אוהב:
על פי אגדה מהמאה ה-19, האמת והשקר נפגשים יום אחד. השקר אומר לאמת: "הביטי איזה יום נפלא היום"! האמת מסתכלת אל השמיים ונאנחת בהנאה, כי היום היה באמת ממש יפה. הם מבלים זמן רב יחד, ובסופו של דבר מגיעים אל הבאר.
השקר אומר לאמת: "המים נעימים מאוד, בואי נטבול ביחד!" האמת, מעט חשדנית הפעם, בודקת את המים ומגלה שהם אכן נעימים מאוד. הם מתפשטים ומתחילים לרחוץ בבאר. לפתע, השקר יוצא מהמים, לובש את בגדי האמת ובורח.
האמת הזועמת יוצאת מהבאר ורצה לכל מקום למצוא את השקר ולהחזיר את בגדיה. העולם, רואה את האמת העירומה, ומפנה מבטו ממנה בזלזול ובזעם.
האמת המסכנה חוזרת לבאר, נכנסת פנימה, ונעלמת לנצח, מסתירה בבאר את מבושיה. מאז, השקר מטייל ברחבי העולם, לבוש כאמת ומספק את צרכי החברה, מכיוון שהעולם, בכל מקרה, אינו מעוניין כלל לפגוש את האמת העירומה.
~ מוניק אטינגר
~ תרגום: ראסילה Rasila Deva
עבור יפות ואמיצות בעידן החדש.
אז לא, סתם להגיד למישהו "אתה מכוער" לא הופך אותך לאדם מעולה שתמיד אומר את האמת. אבל גם הימנעות מביקורת רק כדי שמישהו אחר לא ייפגע היא לא אסטרטגיה טובה עבור העולם שלנו.
אנחנו צריכים ללמוד לתת משוב בצורה שאחרים ירצו לשמוע, ואנחנו צריכים ללמוד לקבל משוב אחרי שהפעלנו סינון של הצורה והקשבנו לתוכן.
