מה עוזר לאנשים להיות מקוריים, יוצאי דופן או מיוחדים? אדם גרנט חוקר את הנושא.
אחד הספרים הראשונים שקראתי באנגלית כדי ללמוד את תחום הפסיכולוגיה היה give and take של אדם גרנט.
הספרים שלו מעניינים וזורמים, והספר "מיוחדים" לא שונה מהם.
כמה ציטוטים שאספתי מהספר:
על ביטחון:
ידוע שאנשים רבים מפגינים ביטחון עצמי מופרז כשהם מעריכים את עצמם. למשל:
70% מבוגרי התיכון שנשאלו על כך דירגו את כישורי המנהיגות שלהם מעל לממוצע, רק 2% חשבו שהם מתחת לממוצע.
37% מהמהנדסים דיווחו שרמת הביצועים שלהם בתחום 5% העליונים.
3000 בעלי עסקים קטנים דירגו את הסיכוי של העסק שלהם להצליח 8.1 מתוך 10, ועסקים דומים שאינם שלהם 5.9 מתוך 10.
על עשייה:
פיקאסו צייר יותר מ-1800 ציורים, פיסל 1200 פסלים והפיק 12000 רישומים. כמה מהם אנחנו מכירים? כמה מהם זכו לתהילת עולם?
אלברט איינשטיין כתב מאמרים ששינו את עולם הפיזיקה, אבל 248(!) פרסומים אחרים שלו זכו להרבה פחות התלהבות.
אם רוצים להיות מקוריים, הדבר הכי חשוב הוא לעבוד המון וליצור נפח עצום של עבודה. לא רק שהיוצרים הפוריים הם המקוריים ביותר, אלא שהיצירות המקוריות הכי טובות שלהם מגיעות בתקופות שהם מרבים ליצור.
על משוב:
הדרך הכי טובה להשתפר היא לקבל משוב.
בעולם בו כולם מחוברים כל הזמן, קבלת משוב הפכה להיות עניין יחסית קל.
כותבים / מציירים / מקליטים ומעלים לכל רשת חברתית רלוונטית.
אנשים יאהבו (או שלא) ויתנו לנו רמזים לאן כדאי לנו לכוון.
בני אדם חושבים שחובבנים יכולים ליהנות מאמנות, אבל רק מקצוענים יכולים למתוח עליה ביקורת.
בניסוי מעניין שהחליף בין מילים בעלות ביקורת קשה לבין מילים מחמיאות האנשים שקראו דירגו בממוצע את המבקר המחמיא כ-14% פחות נבון ו-16% פחות מקצועי.
אנשים חושבים שאם יש לך ביקורת אתה נשמע חכם יותר.
יותר קל להשמיע רעיונות לאנשים שנמצאים בקצה של המערכת - התחתון או העליון.
מי שבקצה העליון מרגיש בטוח במקומו ובמעמדו - הוא לא חושש מרעיונות שונים או מוזרים.
מי שבקצה התחתון יודע שאין לו מה להפסיד - הוא לא מפחד להיכשל כי אין לאן ליפול.
האנשים בדרג הביניים מפחדים ליפול ועדיין אין להם ביטחון מספיק - לא כדאי להציע להם דברים חדשניים או מקוריים.
האם לדבר כשמשהו לא עובד? האם להתריע בפני סכנות מקצועיות?
כן. בעיקר אם אנחנו לא חוששים לפרנסתנו.
אבל גם אם כן - אם אנחנו רוצים להיות יצירתיים והמערכת הנוכחית מונעת את זה מאיתנו,
עדיף לדבר (ולהיות מפוטרים או להצטרך להתפטר) מאשר להישאר באותו מקום.
עוד תחום שמגביל מקוריות הוא חשיבה קבוצתית.
אמנם לחשיבה כזו ישנם יתרונות אבל כאשר חושבים כקבוצה בדרך כלל נמנעים מדעות קיצוניות - שהם הבסיס למקוריות.
חברת פולרויד הייתה יכולה להוציא לשוק מצלמה דיגיטלית הרבה לפני המתחרות שלה, אבל היא עצרה את עצמה ונכנסה לפיגור מול היריבות.
האנשים בפולרויד חשבו שאנשים תמיד ירצו עותק מודפס של התמונות שלהם. הם לא ניסו לבחון נקודת מבט אחרת.
חברה או מועדון או תרבות חזקים רוצים לשמוע דעות שונות - גם אם הן לא יביאו לפיתרון מיידי וגם אם הם לא מסכימים איתן - כדי שיוכלו להתקדם.
ככה ריי דאליו, המנכ"ל של Bridgewater Associates ניסח את העקרונות המנחים של החברה בראשותו, שאחד מהם הוא לא לתת לנאמנות לעמוד בדרכן של האמת ושל הפתיחות.
אסור לאף אחד להימנע מלהביע ביקורת.
המסמך המלא שכתב דאליו בלחיצה על הקישור הזה.
ומה עושים כשנוכחים בדיון?
המומחה הארגוני קרל וייק מציע:
"תשמיע את הטיעונים שלך כאילו אתה צודק, תקשיב לטיעונים של אחרים כאילו אתה טועה."
על מגוון:
כשליאונרדו דה וינצ'י פעל בשיא תקופתו, הוא עסק בכל מיני דברים.
הוא לא רק פיסל או צייר.
הוא גם חקר אופטיקה ואת אופן הופעת האור על כדורים ועוד נושאים.
האם הנושאים האלה הפריעו לסיים כמה עבודות שהזמינו ממנו?
כן.
האם אותם נושאים עזרו לו אחר כך ליצור את היצירות הגדולות ביותר שלו?
כן.
גאונים מגיעים להישגים הגדולים ביותר שלהם כשהעבודה שלהם מועטה. אז יש להם זמן לפתור בעיות ולעצב רעיונות מושלמים.
ג'ון קליז, אחד מהשחקנים הכי יצירתיים בעולם התיאטרון והקולנוע וסופר מצחיק מאוד כתב על זה בספר שלו על יצירתיות.
ולחצו כאן לקרוא עוד על חשיבות המגוון בכל אחד מהתחומים.
גאונות לא יכולה ולא צריכה להיות תחומה בלוח זמנים.
ואם אתם קוראים את זה ואומרים לעצמכם "כן אבל אני לא גאון", אז חבל.
עם חשיבה כזו יהיה קשה להגיע למצב שמישהו אחר יחשוב עליכם ככה.
על חשיבות ההורים:
לפני שנים רבות גילו חוקרים שהורים נוזפים בילדים שלהם בממוצע כל 6 עד 9 דקות.
זה 50 הערות ביום. 15000 בשנה!
במחקר שבדק מה הבדיל אנשים שאינם יהודים שעזרו להציל יהודים במהלך השואה, עלה הבדל מעניין:
ההורים של המצילים היו מסבירים להם למה ההתנהגות שלהם לא מתאימה ומה הם אמורים לעשות אחרת.
ההורים של אלה שלא הצילו היו נוזפים בהם פי 3 מההורים של המצילים ונותנים להם עונשים כאמצעי משמעת.
הסברה מעבירה לילד מסר של מתן כבוד והערכה.
היא מרמזת שאם הילד ידע או הבין יותר טוב, הוא לא היה פועל בדרך שהיא לא ראויה.
משמעות ההסברה היא אמון ביכולת של הילד להתפתח ולהשתפר.
לסדרת הפוסטים מתוך הספר Nurture shock שנוגעת גם בנושא הזה, לחצו כאן.
עוד דרך לעזור לאנשים להפוך להיות אנשים שעוזרים היא להחמיא להם על כך שהם (כן כן!) אנשים שעוזרים. אם רק מחמיאים להם על ההתנהגות הרגעית, הם כמובן ישמחו ואולי יחזרו עליה לפעמים, אבל אולי ישכחו מזה. אם הם שומעים שהם מסוג האנשים שעוזרים, הסיכוי שיפנימו את ההתנהגות עולה.
