בצד אחד של הסקאלה:
אין דרך אחרת להתקדם. הטובים בעולם מתקדמים על ידי מיקוד בחולשות עד שהן מתחזקות ועומדות בסטנדרט של המקצוע.
מדובר באנשים בעלי ביטחון גדול בעצמם, שינויים לא מאיימים עליהם. שינויים הם דבר רצוי.
עוד על מומחיות ולמידה של מומחים בלחיצה כאן.
בצד השני של הסקאלה:
ילדים/ות צעירים שרק הגיעו לספורט שלהם ואצלם הרוב חלש, לא יודעים שיש דבר כזה יד חזקה/חלשה.
הם יודעים מה נוח להם, אבל כשהמאמן שלהם אומר להם להתאמן על שתי הידיים, הם עושים את זה.
וכן, הם משתפרים בכל אחת מהידיים.
וכן, הם מרגישים נוח לכדרר, למסור ולזרוק בכל אחת מהידיים.
לילדים האלה יש ביטחון במאמנים שלהם. הם יודעים שיש להם הרבה ללמוד, וזו אחת מההנאות שלהם - הם אוהבים להשתפר!
עוד על מה ילדות וילדים אוהבים כשהם מצטרפים לספורט - בלחיצה כאן.
במרכז הסקאלה:
שחקנים/ות בעלי ניסיון מסוים, אבל כאלה שעדיין לא מקצוענים.
הם החוליה הכי קשה לפיצוח בהיבט הזה (מהניסיון שלי).
הם כבר חוו הצלחה בעזרת יד דומיננטית או מהלך דומיננטי, ונוטים לא לוותר על התחושות שהם מביאים כל כך בקלות: "אני ממש טובה, למה שאני אשנה משהו?"
זה יכול להיות חדירה לסל או כדרור ביד החלשה, אבל זה גם יכול להיות קצב קליעה, יכולת מסירה, תנועה ללא כדור, סגנון תקשורת עם חברים לקבוצה, תגובה לטעויות וכל אלמנט אחר שמתקיים בספורט שלהם.
אצל שחקנים/ות כאלה במרכז הסקאלה, למרות מה שהייתי רוצה לחשוב ולהאמין, לא בטוח שאפשר לעזור להם להתאמן על החולשות שלהם.
לפעמים דרושה סבלנות, לפעמים דרוש מודל לחיקוי שיהפוך את הלמידה למקובלת, לפעמים החיים צריכים לתת לך כאפה ורק אחריה, אם לא עזבת את הספורט, אז את רוצה להשתפר - כי אין לך ברירה.
למילות השיר "הכאפה מצלצלת" של הדג נחש, ואיך הן מתקשרות לספורט - לחצו כאן.
הסרטון שהצית את המחשבות האלה:
