למה ההורות העכשווית שמעורבת מאוד ביומיום של הילדים נכשלה ביצירת דור של מלאכים?
לפרק הקודם - האם אפשר ללמד שליטה עצמית - לחצו כאן.
מחקר ארוך טווח שנעשה במטרה לבדוק את הקשר בין צפייה בתכניות טלוויזיה מסוימות (אלימות או חינוכיות) מצא את המצופה ממנו: ילדים שצופים בתכניות שנחשבות אלימות יפגינו יותר אלימות פיזית. ההפתעה לא איחרה לבוא: ילדים שצפו בתכניות שנחשבות חינוכיות הפגינו יותר אלימות במערכות יחסים – התעלמות מאחרים, חוסר רצון לשתף פעולה במשחקים, שקרים על ילדים אחרים. מסתבר שבתכניות החינוכיות הסיפור נבנה באמצעות קונפליקט שתופס את מירב הפרק, ונפתר רק בדקות האחרונות. הילדים – שנמצאים בגיל בו לומדים מכל דבר, ולא מפיקים לקחים רק מסוף הפרק – צפו בתכניות חינוכיות והתחנכו גם איך לפגוע בילדים אחרים.
במחקר המשך, אותו חוקר מצא שצפייה בסרטונים החינוכיים מגבירה גם היא את האלימות הפיזית. הוא הסיק שצפייה בארתור מסוכנת יותר מאשר צפייה בפאוור ריינג'רס.
למה בתקופה שלנו, בה הורים מעורבים יותר מתמיד, בה אנחנו יודעים מה כדאי ומה לא כדאי, ילדים לא הופכים להיות יותר נעימים ופחות אלימים?
ראינו בפרקים קודמים שאם אנחנו מחמיאים בצורה לא מתאימה הילדים מוכנים לרמות כדי להצדיק את המחמאה, שהניסיונות שלהם לשקר לא נאכפים על ידי ההורים ושענייני גזע עדיין נוכחים בחיינו. אם זו אחריות ההורים, אז כל בית כמעט הוא מתחת לממוצע... המחקרים החדשים בנושא מראים שהדברים לא פשוטים כמו שאנחנו חושבים.
הרווחה של הילדים נמדדה כיותר קשורה למערכת היחסים בין ההורים מאשר למערכת היחסים בין ההורה לבין הילד. הילדים יודעים איך ההורים מתייחסים זה לזה והם לומדים. הם לומדים לא רק להתווכח או לריב, הם גם לומדים איך מגיבים אחרי ריב. ילדים נמצאים בסטרס רק ב-1 מתוך 25 מקרים בהם ראו ריב שנפתר בטוב. הורים שמפסיקים ריב כדי להמשיך אותו בחדר, הרחק מהילדים, משיגים ההיפך. הם משאירים את הילדים בסטרס ולא מלמדים אותם איך לפתור קונפליקט.
ההורים, שתפקידם לטפח את הילדים ולגדל אותם, תקועים בפרדוקס: הם רוצים למנוע מהילדים קונפליקטים וסטרס ככל הניתן, אבל ככל שהם מנסים למנוע את זה מהילדים, כך הילדים מסוגלים להתמודד עם קונפליקטים עוד פחות טוב. גם בעשורים שחלפו ההורים חשו באותו אינסטינקט, אבל אז היו להם פחות אנרגיה ופחות זמן להתערב.
הבעיה היא אמיתית והיא לא הולכת להיעלם: ילדים טועים.
הם מתפתחים ולומדים וטועים ולומדים שוב, ובדרך פוגעים באחרים ונפגעים בעצמם. אין שום עונש קולקטיבי שימנע מילדים לעשות טעויות. התוצאה של עונשים קולקטיביים היא רק חוסר אמון בחוקים ובמערכת. ילד לא יאהב מערכת שתעניש אותו אוטומטית במקרה בו טעה.
מלבד זאת, לא כל מי שטועה ומתנהג בצורה שאינה מקובלת הוא ילד שנחשב רע או בסיכון. חלק גדול מהזמן הילדים האלה הם ה"חכמים" או ה"מקובלים."
נערות יכולות להיות לא פחות אגרסיביות מאשר נערים, רק הן עושות זאת במערכות יחסים ולא באלימות פיזית. ילדים שיורדים על ילדים אחרים עושים זאת לא כי הם סוטים מדרך הישר, אלא כי הם יודעים בדיוק איפה נמצאת דרך הישר והם רוצים להיות אלה שמובילים בה, אלה שמקובלים. את זה עושים על ידי השגת שליטה על אחרים.
הורים יכולים לנסות לעצור את הבת שלהם כאשר היא מנסה להשיג שליטה על ידי חרם או מכות, אבל קבוצת השווים שלה, הילדים בני גילה, דווקא יהפכו אותה ליותר פופולרית עבור אותן התנהגויות. המסר הכפול, בעיקר בגילאי הנעורים, הוא ברור.
למה ילדים ובני נוער מקבלים התנהגויות אגרסיביות כאלה בחברה שלהם?
ראשית, כי מי שמוכנים להסתכן בהפרת החוקים או הכללים של המבוגרים נראה בוגר יותר, עצמאי יותר, חזק יותר. ילדים שמשתפים פעולה עם החוקים נראים חלשים עבור בני גילם.
שנית, כי לא כל מי שאגרסיביים הם בהכרח רעים. הם יכולים להשיג איזון מעולה בין אגרסיביות "רעה" לאגרסיביות "מקובלת" וזה אפילו יגרום להם להיות יותר מקובלים על בני גילם וגם על המורים שלהם.
בגדול, החברה שלנו יצרה את ההיפך ממה שהיא שאפה להשיג:
אנחנו נותנים להם לראות סדרות "חינוכיות" שמלמדות אותם להיות יותר אגרסיביים, מונעים מהם לראות ריבים וגם את הפיתרון שלהם, ומכניסים אותם לתוך הרבה יותר אינטראקציות עם בני גילם (לא רק בבית הספר, אלא גם אחרי הצהריים) – דבר שרק מגדיל את כמות האפשרויות שלהם לייצר אגרסיביות ולנסות להשיג פופולריות ושליטה.
למה לוקח לילדים ללמוד 18-20 שנה איך להתנהג בחברה? כי במשך כל הזמן הזה אנחנו נותנים להם ללמוד איך להתנהג בחברה בעצמם...
