שליטה עצמית היא לא תכונה מולדת, אלא מיומנות שאפשר לפתח. תכנית מיוחדת בשם Tools of the mind עושה את זה בהצלחה ענקית.
לפרק הקודם בסדרה - המדע מאחורי מרד הנעורים -לחצו כאן.
לימודי נהיגה בגיל צעיר נשמעים כמו רעיון טוב – הם עוזרים לנערים ולנערות להיות יותר מודעים ויותר מיומנים כשהם עולים על הכביש, ואמורים למנוע התחלה מוקדמת לא מפוקחת.
אבל ההיפך קורה.
בגיל צעיר מתרחשות יותר תאונות קטלניות. לא מדובר כאן בידיעה כיצד לסובב הגה או כיצד לחנות. מדובר פה בקבלת החלטות. רשויות ומדינות שהחליטו למנוע מצעירים לנהוג בלילה או עם חברים במושב האחורי, הרוויחו שיפור של עשרות אחוזים בסטטיסטיקת התאונות שלהם.
אז למה תכניות התערבות בגיל צעיר לא עובדות, או עובדות במספר אחוזים קטן כל כך?
האם זה בגלל שהרף עבור המחקר נמוך מאוד? האם זה בגלל שכחברה, קשה לשנות הרגלים? האם זה בגלל שכילדים אנחנו ממילא עוד לא מפותחים וקשה לפגוע במטרה שנעה כל הזמן?
כל השאלות הנ"ל הן רק הקדמה כדי להציג תכנית מסוימת שעובדת.
Tools of the mind ממש עובדת.
והיא עובדת בזכות הכשרה למורים שבתורם משנים לא את התוכן של הלימודים, אלא את צורת הלימוד שלהם.
ילדים בגן חובה לומדים להקשיב זה לזה מקריאים סיפור, לומדים לכתוב בעזרת צלילים ותמונות, לשחק בעזרת תכנון מוקדם של התפקידים ולנקות כאשר המורה משמיעה את השיר שמסמל את תחילת הניקיון.
המחקר הראה שיפור משמעותי בכל המדדים של הילדים שהשתתפו בתכנית הזו, כולל אוצר מילים ואיי קיו, למרות שרוב הילדים שהשתתפו בתכנית באו מבתים בהם אנגלית היא השפה השנייה. התכנית הייתה כל כך מוצלחת שהפסיקו לה את המימון החיצוני עבור המחקר. המימון היה עבור ילדים שמתקשים ונמצאים בסיכון. אחרי שנה בתכנית הסיכון כבר לא היה קיים והילדים כבר לא התקשו...
למה התכנית עובדת?
כי הם מלמדים את הילדים לשמר את היכולת שלהם לשחק למשך יותר מכמה דקות. הם לומדים את התפקיד שלהם, הם מתחייבים אליו, הם יודעים ממה הוא מורכב והם מסוגלים להישאר נוכחים ומרוכזים.
לא צריך להגיד לאף אחד "תשים לב ותתרכז." הם מראש שמים לב ומתרכזים כי זה מה שתכנית המשחק דורשת מהם.
מחקר רוסי מפורסם משנות ה-50 הראה שאם מבקשים מילדים לעמוד ישר בלי לזוז הם מצליחים להתמיד בזה 2 דקות. אם אומרים להם לדמיין שהם חיילים שצריכים לעמוד בעמדה שלהם, הם מחזיקים מעמד 11 דקות. באופן דומה, ילד שיבקשו ממנו לכתוב סיפור, ירגיש חסר ביטחון לכתוב כל כך הרבה. ילד שידמיין שהוא מלצר במסעדה והוא צריך לרשום את ההזמנות של כולם יכתוב הרבה יותר מילים לאורך שעת המשחק מאשר ילד שמפחד לכתוב סיפור.
ילדים לא רק צריכים הפסקות כי זה כיף ואפשר לשחק בהן ולהירגע. ילדים צריכים משחק כי בתוך משחק אפשר למקם הרבה מאוד פעילויות שנחוצות להתפתחות שלהם – הלימודית וגם האנושית.
בנוסף, ילדים בתכנית לומדים לבדוק ולהעריך את עצמם ואת אחרים. הם לומדים להביע בקול את האות שהם אמורים לכתוב, הם לומדים בעזרת המורה איך נראות גירסאות טובות פחות וטובות יותר של האות, והם לומדים לתת משוב לחברים לכיתה על האותיות שהם כתבו.
היכולת להתמקד היא מיומנות שעשויה להועיל, כמו מתמטיקה או קריאה.
ההשערה היא שמה שהילדים עושים בתכנית המדוברת – מתכננים את הזמן שלהם ומציבים מטרות – עוזר להם לפתח את החלק במוח שאחראי על היכולת להתמקד.
שליטה קוגניטיבית עוזרת לנו להתעלם מהסחות דעת: לא רק חיצוניות (הוא אמר לי, היא עשתה לי...) אלא גם מהסחות דעת פנימיות (מחשבות או רגשות שעלולים להפריע).
מי שלא מתמקד לא תמיד חסר יכולת להתמקד. לפעמים הוא חסר תשומת לב. הוא אפילו לא שם לב שמה שהוא צריך עכשיו זה להתמקד.
הילדים בתכנית שבודקים את עצמם ואת חבריהם מקבלים את המיומנות הזאת בכמויות. בני הנוער מתחילת הפרק, אלה שלומדים לנהוג אבל לא כל כך יודעים להתמקד, לפעמים אפילו לא יודעים שהם לא ממוקדים. דעתם מוסחת בקלות מדי.
עוד על היכולת לשים לב - להיות מיינדפול - כאן.
בפרקים קודמים הספר נגע ביכולת של רמת איי קיו לחזות הצלחה בלימודים. הסיבה שהוא לא עושה זאת בצורה חזקה היא שלימודים לרוב לא מתרחשים בסביבה נקייה ושקטה כמו המבחן. במילים אחרות, להיות ממושמע, רוב הזמן, זה יותר חשוב מאשר להיות חכם, והמדע היום יודע להגיד שגם התכונה הזו היא תכונה שאפשר לפתח והיא לא רק מולדת – היא מושפעת מסגנונות הורות, מכמה אנחנו אוכלים וגם מכמות האיי קיו שלנו.
