איך כותבים ביוגרפיה שאורכה יותר מ-500 עמודים על אדם בן 40? ובכן, מתחילים לפני שנולד, אבל גם - ובעיקר - כותבים על אדם כמו קובי בראיינט.
קובי בראיינט היה אדם רגיל.
אני חושב שלא במקרה קובי בראיינט לבש שני מספרים. לי זה הזכיר עכשיו שטן ומלאך. מעבר בין הילד הסורר לבין המבוגר הנבון.
איכשהו, כשזה נוגע לכוכבים הגדולים (וגם אם לא אהבנו אותו תמיד, הוא היה כוכב גדול), יש הרגשה שגם מה שהם עושים הופך להיות גדול, גדול יותר מכל מה שאדם "רגיל" עושה.
הוא היה תחרותי ומדויק וחסר רחמים לפעמים ומניאק גדול ובכיין לא קטן אבל קובי בעיקר היה מה שקוראים בספרות "דמות עגולה".
הוא היה זה שצוחקים עליו כשחזר מאיטליה לארה"ב לגור בפילדלפיה והוא גם היה זה שלועג לאחרים שלא היו מספיק טובים.
הוא היה כל היום במגרש - חוץ מהימים בהם התאמן להופעת הריקוד בבית הספר או בבית המשפט שם הואשם באונס.
הוא התחתן בגיל מאוד צעיר וגם בגד באישתו בגיל מאוד צעיר.
הוא לקח זריקות שלא פגעו בטבעת והוא המשיך לקחת את הזריקות האלה עד שהן התחילו להיכנס.
הביוגרפיה שלו נקראת Showboat - שוויצר - כי ככה קראו לו בתחילת הקריירה שלו ב-NBA, כינוי שהיה גם בתור חיבה וגם כי, ובכן, הוא קצת היה שוויצר.
דברים שאספתי מתוך הביוגרפיה:
התחרותיות והקילריות של קובי הגיעו מאמא שלו, פאם. היא גרמה לאבא שלו, בכיתה י"א, להתיישר.
כשקובי היה בכיתה ט', בשנה הראשונה בנבחרת התיכון שלו, המאמן שלו חיפש אנשים שיוכלו לאתגר ולהפריע לקובי. קובי כמעט לא הפסיד תחרות או משחקון באימון. האנשים הבוגרים שהוזמנו להפריע לילד בן ה-14 גם הם לא הצליחו לעצור אותו.
עם הקושי להתמודד עם התחרותיות של קובי באה גם ההבנה שהילד מוכן ורוצה ללמוד. "הוא היה כמו ספוג", אמר המאמן שלו בתיכון. "אם אימנתם בעבר אתם יודעים שאי אפשר להגיד את זה על כל שחקן. אתה אומר לקובי משהו, אתה לא צריך להגיד לו שוב. הוא היה מנצח את כל הספרינטים, הוא עבד הכי קשה בקבוצה, התעמת עם חברי הקבוצה שלו, וידא שהם עושים מה שצריך לעשות."
בהמשך השנים, הלמידה הבלתי פוסקת שלו מוידאו של הגדולים ביותר ומאביו שהיה מקצוען בעצמו, הפכו את היכולת של המאמנים שלו בבית הספר לעזור לו לכמעט בלתי קיימת. מה אפשר לתת לשחקן שלומד בעצמו מהגדולים ביותר.
"בכיתה הוא לא השקיע את כמות המאמץ שהשקיע במגרש, אבל גם שם הוא היה מקשיב ומבצע כל מה שהיה צריך. היו ימים שלא היה מגיע לבית הספר כי היה בטורנירים לאורך כל סוף השבוע, אבל כשחזר, תמיד חזר עם כל המשימות שלו מוכנות," סיפרה אחת המורות שלו.
על המגרש, מאמנים יריבים הבינו מי עומד מולם, והיו שומרים אותו הגנה אישית בזמן שהאחרים עומדים באזורית (Box and one). קובי בראיינט היה יכול להיגרר לקרב הזה אבל לא עניין אותו ניצחון, רק ההתפתחות האישית שלו. הוא לא היה סופר נקודות, אבל הוא כן שם לב להתקדמות שלו, וברגע שהבין שהקבוצה גם תחזיר לו את הכדור אם ימסור, השתפר גם ביכולת המסירה והתנועה ללא כדור.
במחנה הראשון אליו הוזמן קובי להפגין את כישוריו בפני מאמנים, סקאוטים וסוכנים, קובי סיים את השבוע ואמר לסוני וקארו שהזמין אותו "השבוע לא הייתי השחקן הכי טוב במחנה שלך, אבל בשנה הבאה אני אהיה."
במשחק האחרון בכיתה י"א, הקבוצה הפסידה ולא זכתה באליפות. בסיום המשחק קובי נפרד מהשחקנים שסיימו כיתה י"ב כך: "לאלה מכם שעוזבים, תודה על הכול. לאלה שחוזרים בשנה הבאה, זה לא יכול לקרות שוב. אתם חייבים לעשות כל מה שאתם צריכים לעשות. זה לא יקרה שוב כל עוד אני פה."
במחצית של אחד המשחקים בליגת הקיץ לקובי היו 4 נקודות וליריב שאליו דיבר כל המשחק וניסה להתגרות בו היו 25 נקודות. היריב סיים את המשחק עם 30, קובי עם 36. הקבוצה של קובי ניצחה בנקודה. קובי הרים אותו מהרצפה, אמר לו תודה שהוציא ממנו את המיטב ושהוא אוהב לשחק מולו.
בקיץ בין כיתה י"א לכיתה י"ב, בראיינט הוזמן על ידי המאמן של פילדלפיה לשחק 1 על 1 עם ג'רי סטקהאוס, אז כוכב הקבוצה. הוא התמודד שווה בשווה למרות שהיה ילדון רזה. האדם שהיה אחראי מטעם הקבוצה על המפגשים הללו בקיץ, סיפר: "היינו מתחילים ב-10 בבוקר, קובי היה שם בשעה 8. היינו מתאמנים 10 עד 12, קובי היה נשאר עד 14. היינו מתחילים שוב בשעה 19, קובי היה מגיע לשם בשעה 17. היינו מסיימים בשעה 21, קובי נשאר עד 23. כל יום.
אחד השחקנים לקח את בראיינט תחת חסותו ו"קובי היה כמו ספוג. אם הוא רצה לדעת משהו, הוא היה בא ושואל אותך. 'תראה לי איך עושים את זה, תראה לי איך עושים את ההוא."
אוהדים בפילדלפיה לא האמינו לכל הסיפורים. הם לא ראו את כל העבודה והלמידה. הם עדיין חשבו שמדברים עליו ככה בגלל אבא שלו שהיה שחקן.
חבר לקבוצה של קובי סיפר שאנשים לא הבינו את כמות המאמץ שקובי השקיע, ושבשביל להיות הכי טוב, אתה צריך לעשות דברים שיגרמו לאנשים אחרים לא לחבב אותך. להקריב דברים. אנשים חשבו שהוא מתנשא, אבל הוא פשוט היה בפוקוס. היה קו בינו לבין אחרים. הוא היה מניאק בתיכון? לא, הוא פשוט ידע מה הוא רוצה מהחיים האלה בגיל 8 בערך...
בעונה הראשונה ב-NBA קובי טעה המון ולא קיבל דקות כמו שרצה. "הייתי יושב על הספסל, מנסה להישאר חם, ויודע שאם הוא יקרא לי אני אכנס ואתן את הכול. זה נחמד לעלות למגרש ולהילחם עם החבר'ה כשזה משחק אמיתי. אני מתחיל להבין את הזרימה של המשחק מעט יותר. אני מתחיל להרגיש יותר נוח שם." חלק מהאסטרטגיה שלו לשמור את האכזבה בפרופורציות הייתה לקרוא על אחרים שנאבקו והצליחו. הוא קרא את הביוגרפיה של ג'קי רובינסון (השחקן השחור הראשון בליגת הבייסבול המקצוענית בארה"ב) ואמר "חשבתי על כל הדברים הקשים שאצטרך לעבור השנה ושזה בחיים לא ישתווה למה שהוא [רובינסון] היה צריך לסבול. זה עזר לשים דברים בפרספקטיבה."
כשסיים את אחד ממשחקי הפלייאוף הראשונים שלו עם כמה איירבולים (כדורים שלא פגעו בטבעת), קובי לא בכה ולא הלך לפרוק זעם על מעריצים. הוא הלך לאולם. הוא נשאר שם וזרק וזרק וזרק עד 4 לפנות בוקר. אחד העיתונאים המובילים אמר לאחר מכן שבסופו של דבר הוא יקלע את הזריקות האלה כי יש לו את האומץ לזרוק אותן מלכתחילה. חבר שלו מהתיכון שאל "ואם הוא היה קולע אחת מהזריקות ההן במשחק? האם הוא היה הופך להיות אותו שחקן בהמשך? אני חושב שהמבוכה והכישלון הפכו אותו למי שהוא."
בקיץ קובי למד איטלקית, וניסה ליהנות ולבלות, אבל הוא הודה ש"בזמן שאני נהנה, יכולתי לשחק כדורסל, להרים משקולות או משהו. יכולתי לעבוד על משהו."
"קובי היה מרותק לנושא של עבודת רגליים. רוב השחקנים שהם אתלטיים כמו קובי, הם מסתפקים בלעבור אותך בצעד ראשון. קובי הבין שאם הוא גם יותר אתלטי וגם עבודת הרגליים שלו טובה יותר, יש פה משהו אחר."
אחרי אחד האימונים טקס ווינטר, עוזר המאמן בלייקרס שהיה אז בערך בן 80, עבד עם קובי על עבודת הרגליים. קובי היה בטירוף. ווינטר הדגים וקובי חיקה אותו. האחרים סתם זרקו לסל או התכוננו ללכת הביתה. קובי אהב את זה, אהב לתרגל, אהב להתאמן.
העובדה שמייקל ג'ורדן השתמש במאמן המיינדפולנס שהמאמן שלו הביא כדי להצליח "להישאר ברגע הנוכחי" עזרה לבראיינט לקבל את התחום הזה לחיים שלו.
בעונה השנייה שלו בראיינט כבר היה אחרי שנה של התנסות במדיטציה עם ממפורד [המאמן המנטלי] ועם הקבוצה. הוא היה במשבר בחייו האישיים ותוך כדי ניסיון להצטיין בתחום שלו, והיכולת "להישאר נוכח ברגע" הפכה למשהו ששם עליו דגש מאוד גדול. המשמעת שדורש תרגול המיינדפולנס עזרה לו להתמודד גם עם מות סבא שלו.
הנושא של כניסה ל-ZONE עניין את בראיינט מאוד, וג'ורדן היה ידוע בתור אחד שמצליח להכניס את עצמו לשם בכל אמצעי אפשרי כמעט.
קובי היה עולה על המטוס, ומתחיל לצפות משחק שהרגע שוחק. הוא היה לומד מהדברים שהוא וחבריו לקבוצה עשו, והיה מתחיל להתכונן ליריב הבא. הוא היה נוחת מהטיסה ומבקש מהאחראי על היכולת הגופנית לבוא איתו למתיחות. ג'ורדן היה עושה אקסטרה כשהוא היה צריך," אומר המאמן שעבד עם שניהם. "קובי היה עושה את זה כל הזמן. המסירות שלו למשחק הייתה חסרת תקדים."
גם בנבחרת ארה"ב, שם היה השחקן הותיק, הוא שימש דוגמה. לפני אחד האימונים, לברון ג'יימס יצא לאוטובוס וראה את בראיינט יוצא מחדר הכושר, כולו מלא זיעה. באימון הראשון בראיינט קפץ על הרצפה לכדורים אבודים. זה נתן את הטון לשאר הקמפיין של הנבחרת.
הוא לא היה נחשב אדם נחמד (קראו עוד על אנשים לא נחמדים כאן וגם כאן), היו לו קשיים חברתיים גדולים בהתחלה וגם בהמשך, הוא הואשם באונס (הוא טען שזה היה בהסכמה) בזמן שבגד באשתו, אבל הוא גם חזר אליה, הם גידלו ארבע בנות, והוא הפך להיות אדם שמעורר השראה גם בשחקנים ושחקניות וגם בקרב הרבה אוהדי כדורסל.
מושלם הוא לא היה.
הוא היה אדם רגיל.
עוד על קובי בראיינט:
מתוך הספר שלו The Mamba Mentality, חלק 1
